החלטה בתיק בש"א 753/06

1.      בפני בקשה לחייב את המשיב, המערער בהליך העיקרי, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום  הוצאות המבקשים בערעור.

2.      העובדות הדרושות להכרעה בבקשה הן:

2.1.   בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים התבררה תביעתו של המשיב כנגד המנוח יעקב שפירא ז"ל וכנגד רעייתו, גב' סימה שפירא (להלן - הנתבעים).

2.2.   המשיב, אשר עת הנתבעים התגוררו בגאנה שימש כטבח המשפחה, הגיע לארץ ביחד עם הנתבעים, אשר השיגו לו אשרת תייר זמנית, והתגורר בבית משפחת הנתבעים.

2.3.   לגרסת המשיב, הועסק על ידי הנתבעים באופן רצוף, במשך שנה תמימה, בעבודות משק בית ותחזוקת הבית במבשרת ציון, בנוסף לעבודות סבלות לעסק שנוהל על ידי גב' שפירא. המשיב טען כי הועסק כ"עבד", 7 ימים בשבוע, 22 שעות ביממה, מבלי שקיבל שכר או כל זכות סוציאלית בעד עבודתו הקשה.

2.4.   הנתבעים טענו כי לנוכח יחסיהם הטובים והחמים עם המשיב, נענו לבקשתו לסייע לו להגיע לישראל למטרת צליינות לתקופה מוגבלת בת שלושה חודשים, והם אף רכשו עבורו כרטיס טיסה הלוך ושוב. למשיב ניתנו תנאים הולמים (מגורים בחדר נפרד, עם טלויזיה ושירותים צמודים), והם דאגו לטייל עם המשיב ברחבי הארץ, במיוחד במקומות הקדושים לנצרות, ולארח אותו כאורחם לכל דבר, ועל חשבונם הפרטי.  תקופת שהותו של המשיב התארכה מעבר לצפוי, כיון שהתגלו אצלו מחלות שדרשו טיפול, והנתבעים דאגו לו לכל הטיפולים הרפואיים הדרושים ואף מימנו טיפולים אלה. 

2.5.   בפסק דינו, קבע בית הדין קמא כי דין התביעה להידחות מכל וכל. בית הדין קמא קיבל חד-משמעית את גרסת הנתבעים, וקבע כי אכן המשיב הגיע לארץ למטרת צליינות, כאשר הנתבעים קנו למשיב כרטיס טיסה הלוך ושוב על חשבונם, וכי עקב מחלתו נשאר להתארח בביתם תקופה ארוכה מהמתוכנן. בית הדין קבע כי הנתבעים היטיבו מאד עם המשיב, והתייחסו אליו כבן משפחה, כאשר אירחו אותו בתנאים טובים, לקחו אותו לטיולים ואף דאגו לו לטיפול רפואי. בית הדין קבע כי המשיב עזר לנתבעים מדי פעם ביוזמתו, כבן בית ולא  כעובד (ובודאי שלא כ"עבד"), וזאת מרצונו, כמי שנהנה מאירוח חם ודואג. בית הדין קבע כי גם נסיבות הגשת התביעה - שלוש שנים לאחר שעזב את ביתם של הנתבעים - מעידות על כך שהתביעה הוגשה עת המשיב היה מועמד לגירוש, על מנת להשהות את גירושו. בית הדין דחה את התביעה, וחייב את המשיב לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך של 7,500 ש"ח, וכן חייבו לשלם את האגרה הדחויה בגין ניהול תביעתו.

2.6.   המשיב הגיש ערעור על פסק הדין, וטען כי אין לקבל לחלוטין את קביעותיו של בית הדין קמא. בהודעת הערעור נטען כי פסיקת בית הדין קמא נותנת לגיטימיציה לתופעה של "עבדות", כי בית הדין קמא טעה בהערכת עדויות הצדדים בפניו ובמסקנות שהסיק מהן, וכן שגה שגיאה מהותית לעניין נסיבות הגשת התביעה, אשר הוגשה טרם מעצרו של המשיב. 

3.      נימוקי הבקשה:

3.1.   עד למועד הגשת הבקשה לא שילם המשיב לנתבעים את הוצאות המשפט שנפסקו לזכותם בפסק הדין.

3.2.   כמו כן לא שילם המשיב עד למועד הגשת הבקשה את האגרה הדחויה בגין תביעתו.

3.3.   התנהלות זו של המשיב  מובילה למסקנה כי קיים סיכוי גבוה שככל שהערעור יידחה, לא תהיה למבקשים כל דרך להבטיח את תשלום הוצאותיהם, בהתחשב בכך שהמשיב אינו מצוי עוד בגבולות הארץ, ואין כל אפשרות לפתוח כנגדו הליכי הוצאה לפועל.

3.4.   בקשת המבקשים להפקדת ערובה עולה בקנה אחד עם הפסיקה, אשר קבעה כי יש מקום לחייב בהפקדת ערובה במקרה של אי תשלום הוצאות שנפסקו בעבר.

3.5.   סיכויי הערעור קלושים, בהתחשב בעובדה כי הוא נסב על הכרעה עובדתית של בית דין קמא, אשר ניתנה בהתבסס על התרשמותו מהעדויות, לאחר חקירות נגדיות ממושכות, ועל חומר הראיות הרב שהיה בפניו.

4.      תגובת המשיב: המשיב התנגד לבקשה וביקש לדחותה מכל וכל. עיקר תגובתו של המשיב הוקדש לטענות לגופו של הערעור, כאשר שב על טענתו לפיה אל לבית הדין לתת לגיטימציה למערכת יחסים בה כנגד "אירוח חם" ביצע המשיב עבודות בית ועבודות סבלות בעסקה של גב' שפירא,  ללא תמורה, מערכת יחסים המהווה "עבדות לשמה". עוד נטען כי המשיב גורש לאפריקה, כי הוא עני ואביון, ואין ביכולתו להפקיד כספים כלשהם, כך שאם תתקבל הבקשה משמעות הדבר תהיה מחיקת ערעורו, ככל שההפקדה תהיה תנאי לקיומו. מחיקת הערעור בנסיבות אלה תנציח עיוות דין ותביא לתוצאה שבה הצדק לא ייעשה בשל העדר יכולת כלכלית של המשיב.

5.      תשובת המבקשים לתגובת המשיב: המבקשים בתשובתם לתגובה הדגישו כי הטענות העובדתיות שבבקשה לא נתמכו בתצהיר, וכי אין בתגובה משום התייחסות לטענות בבקשה המצדיקות חיוב המשיב בהפקדת ערובה.

6.  המסגרת המשפטית

6.1. בשתי החלטות שניתנו על ידי בעבר (ע"ע 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (מיום 22.6.2004); בש"א 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (מיום 12.9.2004)), דנתי בהרחבה בנושא חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בערעור, ונסקרה פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בנושא. לפיכך, אחזור רק על עיקרי הדברים -  השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור.

6.2. יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

6.3.      על בית הדין לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, בהתחשב בנסיבותיו של אותו מקרה. אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.